ארכיון תגיות: ראיות

היתר עסקא

במהלך החיים העסקי נצרך העסק לאשראי בכל מיני שלבים (הקמה, פיתוח, הרחבה וכו'). בפני בעל העסק עומדות מספר אפשרויות להשגת אשראי זה, ובאופן כללי ניתן לחלק אותן לשתיים: הגדלת החוב, וגיוס משקיעים. הגדלת החוב היא למעשה הלוואה, דהיינו הגדלת מלאי המזומנים העומדת לרשות החברה, אך לעיתים יהיה קשה למצוא מי שיהיה מוכן לתת מזומנים. כפי שהבאנו כבר, אחד התמריצים לכך הוא נתינת ריבית, שכידוע אסורה מדאורייתא. בכל אופן, היתרון בדרך זו הוא שהדרך העסקית ממשיכה, נשמרת העצמאות של בעל העסק, והוא ממשיך לשמור את רווחיו לעצמו. אפשרות נוספת היא גיוס משקיעים. באפשרות זו, נעשית שותפות בין כסף לעבודה, בין בעל הממון לבעל העסק, וחלוקת התפקידים הבסיסית ביניהם היא שאחד מביא את הכסף והשני מביא את הרעיון ועושה את העבודה. בשותפות כזו מוסכמת מראש צורת חלוקת הרווחים, כשההיגיון העומד בבסיס החלוקה הוא שכל אחד ללא השני לא היה יכול להגיע לרווחים אלו, ולכן צריך לחלקם ביניהם.

הלוואה והשקעה

אפשרויות גיוס אלו מוכרות בהלכה. ההלוואה וההלוואה בריבית מוכרות, אך דומה כי נתיבים אלו חסומים מעט: ההלוואה קשה להשגה, והלוואה בריבית אסורה. לצורך כך, יש בהלכה מודל נוסף, המקביל פחות או יותר להשקעה: העסקא. להמשיך לקרוא

קביעת חובת הראיה

במהלך ביצוע עסקה מתמשכת, עשויים להתגלע ויכוחים וסכסוכים בין הצדדים. אחת השאלות שעולה במצבים אלו היא מי צריך להוכיח את עמדתו. הכלל הבסיסי בהלכה הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", שקובע שהצד שרוצה לשנות את הסטטוס קוו המשפטי הוא זה שצריך להוכיח את טענתו. במקרים מסוימים יש לא ברור מיהו ה"מוחזק”, אך ישנם גם מקרים בהם לצד ה"מוציא" ישנה טענה טובה כנגד מוחזקות חברו, ונביא שתי דוגמאות למקרים כאלו:

  1. טענת "פרעתי" – ישנן דעות שבשטר שאין בו עדים, אלא הוא חתום על ידי הצדדים בעצמם (כמו רוב החוזים בימינו), נאמן החייב לטעון "פרעתי", והתובע יצטרך להביא ראיה לתביעתו, על אף שיש שטר או חוזה בידו. הסיבה לכך היא שהנתבע יכול לומר "מיגו": הוא היה יכול לטעון שהשטר מזויף, ולכן הוא יהיה נאמן בטענתו, על אף שקיום החוב מוסכם, ופריעתו מוטלת במחלוקת. יש לציין שנושא זה שונה מאוד בדיני מדינת ישראל, והבדל יסודי זה מחייב הכרות עם ההלכה, ורוב עורכי הדין לא יכירו אותו.
  2. פורע חוב חברו – לעיתים צד אחד נוטל על עצמו במסגרת העסקה חובות של הצד השני, כדי לזרז תהליכים. לדוגמא, במכירת דירה, עשוי הצד הרוכש לשלם את חובות הארנונה וועד בית וכד', כדי לא לעקב את העסקה, ולאחר מכן לבוא בחשבון מול הצד השני. מצב זה מוגדר בהלכה כ"פורע חוב חברו", שהדין בו הוא ש"שם את כספו על קרן הצבי", כלומר – חברו עשוי לומר שאם הוא היה בא לפני בעל חובו, הוא היה משכנע אותו למחול על חובו, ולכן הוא פטור מתשלום.

להמשיך לקרוא

משפטי התנאים בחוזים עסקיים

אחד המאפיינים של חוזים מודרניים (הסכם מייסדים לדוגמא, או הסכמי עבודה למיניהם, וכמובן גם הסכמים מסחריים אחרים, כגון: הסכמי מכר, או הסכמי הפצה וכן הלאה) הוא המורכבות שלהם. הסכמים כאלו מטפלים בכל מיני הסתעפויות אפשריות בעסקה, מקרים ותגובות לכל מיני אפשרויות שונות ומשונות. אגב, זו הסיבה שרצוי שאדם הבקי בחיי המסחר יערוך אותם, אך כמובן צריכה להתלוות לכך ידיעת המצע המשפטי שזירת ההתרחשות נמצאת על גביו. ישנן הוראות חוקיות והלכתיות שונות הקשורות בצורות ההתנאה, ויש צורך להתחשב בנושאים אלו, בבואנו לערוך חוזה.
ההוראות ההלכתיות הקשורות לתנאים בחוזה קרויות "משפטי התנאים". העקרונות הבסיסיים הם: להמשיך לקרוא

קניין דברים – עקרונות ופתרונות

ישנם מספר הבדלים עקרוניים בצורת יצירת העסקה, ובפרטים שצריך לכלול בה, בין הלכות חושן משפט, לבין הצורה בה הדברים פועלים על פי הדין הישראלי. כשמסכמים על עסקה, ורוצים שהיא תעמוד בבית דין רבני לענייני ממונות, חשוב לשים לב למספר הלכות שמייצרות את המסגרת העסקית בה ניתן לפעול על פי ההלכה. בפוסט הקודם כבר עמדנו על העקרונות "קים לי", וקניינים בעייתיים, כמו גם על איסורים שונים שעלולים לעבור במהלך ההתנהלות העסקית. בפוסט זה, נדון במשמעות קניין דברים, מהי הדרך בה ההלכה רואה התחייבויות שאינן חלות על חפצים מעשיים (כגון: התחייבות למעשה מסוים).

קניין דברים

הגמרא במסכת בבא בתרא קובעת שקניין דברים אינו חל, וכך נפסק גם להלכה. העיקרון הבסיסי בקניין דברים הוא שהקניין, ההתחייבות ממנה לא ניתן לחזור, חל דווקא על חפצים ממשיים, ולא על מעשים או פעולות. להמשיך לקרוא

עקרונות הלכתיים בעריכת חוזים

ישנם נושאים רבים בהלכה, המשפיעים על צורת כתיבת החוזה, ביניהם: קים לי, קניין דברים, אסמכתא, קניין שבטל מקצתו, דבר שאינו קצוב, דיני התנאים, סתירות ופרשנות הלכתית של שטרות, נטל הראיה על פי ההלכה ועוד בעיות הלכתיות.

קים לי

העיקרון היסודי בדיני ממונות הוא ש"המוציא מחברו עליו הראיה". בעקבות כך, אם ישנה דעה בהלכה שעל פיה הכסף מגיע למוחזק, יכול המוחזק לומר "קים לי כדעה זו" (ידוע לי שהלכה היא כשיטה זו), וממילא לא יוכל המוציא לזכות בכסף. לכלל זה ישנם כמובן פרטים רבים, מתי ואיך אפשר לומר "קים לי", אך היוצא מכך הוא שכאשר ניגשים לכתיבת חוזה, יש להתחשב לכתחילה בכל הדעות, על מנת שבעת הניסיון לבצע אותו לא יטען אחד הצדדים "קים לי". להמשיך לקרוא