ארכיון תגיות: התנאה מראש

קביעת חובת הראיה

במהלך ביצוע עסקה מתמשכת, עשויים להתגלע ויכוחים וסכסוכים בין הצדדים. אחת השאלות שעולה במצבים אלו היא מי צריך להוכיח את עמדתו. הכלל הבסיסי בהלכה הוא “המוציא מחברו עליו הראיה”, שקובע שהצד שרוצה לשנות את הסטטוס קוו המשפטי הוא זה שצריך להוכיח את טענתו. במקרים מסוימים יש לא ברור מיהו ה”מוחזק”, אך ישנם גם מקרים בהם לצד ה”מוציא” ישנה טענה טובה כנגד מוחזקות חברו, ונביא שתי דוגמאות למקרים כאלו:

  1. טענת “פרעתי” – ישנן דעות שבשטר שאין בו עדים, אלא הוא חתום על ידי הצדדים בעצמם (כמו רוב החוזים בימינו), נאמן החייב לטעון “פרעתי”, והתובע יצטרך להביא ראיה לתביעתו, על אף שיש שטר או חוזה בידו. הסיבה לכך היא שהנתבע יכול לומר “מיגו”: הוא היה יכול לטעון שהשטר מזויף, ולכן הוא יהיה נאמן בטענתו, על אף שקיום החוב מוסכם, ופריעתו מוטלת במחלוקת. יש לציין שנושא זה שונה מאוד בדיני מדינת ישראל, והבדל יסודי זה מחייב הכרות עם ההלכה, ורוב עורכי הדין לא יכירו אותו.
  2. פורע חוב חברו – לעיתים צד אחד נוטל על עצמו במסגרת העסקה חובות של הצד השני, כדי לזרז תהליכים. לדוגמא, במכירת דירה, עשוי הצד הרוכש לשלם את חובות הארנונה וועד בית וכד’, כדי לא לעקב את העסקה, ולאחר מכן לבוא בחשבון מול הצד השני. מצב זה מוגדר בהלכה כ”פורע חוב חברו”, שהדין בו הוא ש”שם את כספו על קרן הצבי”, כלומר – חברו עשוי לומר שאם הוא היה בא לפני בעל חובו, הוא היה משכנע אותו למחול על חובו, ולכן הוא פטור מתשלום.

להמשיך לקרוא

עקרונות הלכתיים בעריכת חוזים

ישנם נושאים רבים בהלכה, המשפיעים על צורת כתיבת החוזה, ביניהם: קים לי, קניין דברים, אסמכתא, קניין שבטל מקצתו, דבר שאינו קצוב, דיני התנאים, סתירות ופרשנות הלכתית של שטרות, נטל הראיה על פי ההלכה ועוד בעיות הלכתיות.

קים לי

העיקרון היסודי בדיני ממונות הוא ש”המוציא מחברו עליו הראיה”. בעקבות כך, אם ישנה דעה בהלכה שעל פיה הכסף מגיע למוחזק, יכול המוחזק לומר “קים לי כדעה זו” (ידוע לי שהלכה היא כשיטה זו), וממילא לא יוכל המוציא לזכות בכסף. לכלל זה ישנם כמובן פרטים רבים, מתי ואיך אפשר לומר “קים לי”, אך היוצא מכך הוא שכאשר ניגשים לכתיבת חוזה, יש להתחשב לכתחילה בכל הדעות, על מנת שבעת הניסיון לבצע אותו לא יטען אחד הצדדים “קים לי”. להמשיך לקרוא