קניין דברים – עקרונות ופתרונות

ישנם מספר הבדלים עקרוניים בצורת יצירת העסקה, ובפרטים שצריך לכלול בה, בין הלכות חושן משפט, לבין הצורה בה הדברים פועלים על פי הדין הישראלי. כשמסכמים על עסקה, ורוצים שהיא תעמוד בבית דין רבני לענייני ממונות, חשוב לשים לב למספר הלכות שמייצרות את המסגרת העסקית בה ניתן לפעול על פי ההלכה. בפוסט הקודם כבר עמדנו על העקרונות “קים לי”, וקניינים בעייתיים, כמו גם על איסורים שונים שעלולים לעבור במהלך ההתנהלות העסקית. בפוסט זה, נדון במשמעות קניין דברים, מהי הדרך בה ההלכה רואה התחייבויות שאינן חלות על חפצים מעשיים (כגון: התחייבות למעשה מסוים).

קניין דברים

הגמרא במסכת בבא בתרא קובעת שקניין דברים אינו חל, וכך נפסק גם להלכה. העיקרון הבסיסי בקניין דברים הוא שהקניין, ההתחייבות ממנה לא ניתן לחזור, חל דווקא על חפצים ממשיים, ולא על מעשים או פעולות. כשאדם אומר לחברו שהם יחלקו את החצר המשותפת שלהם, זה לא יחייב אותו בבית הדין אף אם נעשה על כך קניין. נעשה כאן קניין רק על הדיבור של החלוקה, ולכן זה לא תופס. לעומת זאת, אם הם “חלקו ברוחות”, דהיינו, קבעו איזה חלק מהחצר יהיה שייך לכל אחד, היות ומעורבת כאן קרקע ממשית שהיא מושא הקניין – זה תופס.
ישנם סוגים שונים של התחייבויות:

  • התחייבות להתנהגות – כפי שראינו, התחייבות כזו איננה תופסת בעיקרון.
  • התחייבות כספית – ישנה מחלוקת לגבי התחייבות כספית, והדין יהיה תלוי בפרטים רבים.
  • התחייבות לביצוע עבודה – ישנם מצבים בהם תופסת התחייבות כזו, ובע”ה נכתוב על חוזי העבודה בעתיד.
  • התחייבות למכור – גם בנושא זה ישנה מחלוקת, ויהיה צריך לברר את פרטי המקרה לגופו.

הפוסקים למדו ממספר מקורות, שכאשר ישנו “שעבוד הגוף”, הרי שההתחייבות תחול. כלומר, אם ההתחייבות איננה לפעולה עצמה, אלא האדם משעבד את ידיו לפעולה זו, הרי שההתחייבות תחול. בצורה דומה, ישנם פוסקים הסוברים שלשון “מתחייב” תתפרש כשעבוד הגוף, וממילא תתפוס.

פתרונות אפשריים

פתרונות נוספים שהובאו הם לייצר “אודיתא”, דהיינו הודאה בחוב, ומחילה של הצד השני בתנאי שהמתחייב יקיים את הפעולה הרצויה. במקום אחר נרחיב בדין אודיתא, אבל העיקרון הבסיסי הוא ש”הודאת בעל דין כמאה עדים דמי”, ולכן כשראובן מודה שהוא חייב לשמעון 100 שקל, הרי זו התחייבות מלאה, וכעת רק אם שמעון ימחל על החיוב, ראובן יפטר ממנו. יש לשים לב שהודאה כזו שומטת מראובן יתרונות משפטיים ניכרים, שהרי כעת ראובן הוא בגדר “מוציא”, ולכן רף הראיות שהוא ידרש אליו יהיה גבוה בהרבה. ההמלצה היא להשתמש בזהירות בכלי זה של “אודיתא”, מה גם שישנם פרטים רבים בדין זה שלא נכנסנו אליהם כעת.
אפשרות נוספת לאכוף ביצוע של קניין דברים, הוא להישבע על קיום הדברים. אנו רגילים מהילדות כבר להימנע משבועה, אבל יתכן שבמצב כזה, לא תהיה בעיה להישבע. שבועה מייצרת “מוטיבציה” לקיום המעשה, אך בית הדין לא יכול לרדת לנכסיו. מאידך בית הדין יחייב את הנשבע לקיים דבריו. לא נוצר שעבוד נכסים בשבועה, ולכן אי אפשר יהיה לגבות את החוב מיתומים לדוגמא. כמו כן, ישנן שבועות שניתן להישאל עליהן, ולכן צריך לייצר שבועה כזו שלא ניתן יהיה לחזור ממנה בקלות.

בפוסטים הבאים נמשיך בפריסת עקרונות הלכתיים שחשוב לשים לב אליהם בעת יצירת עסקה או הסכם. אם ההסכם שלנו יכלול אסמכתא, או תנאים שלא הותנו כראוי וכד’ – תהיה לנו בעיה לממש את ההתחייבות בבית דין הפועל על פי הלכות חושן משפט. ישנם עוד עקרונות חשובים שנעמוד עליהם בהמשך סדרת פוסטים זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *