עקרונות הלכתיים בעריכת חוזים

ישנם נושאים רבים בהלכה, המשפיעים על צורת כתיבת החוזה, ביניהם: קים לי, קניין דברים, אסמכתא, קניין שבטל מקצתו, דבר שאינו קצוב, דיני התנאים, סתירות ופרשנות הלכתית של שטרות, נטל הראיה על פי ההלכה ועוד בעיות הלכתיות.

קים לי

העיקרון היסודי בדיני ממונות הוא ש”המוציא מחברו עליו הראיה”. בעקבות כך, אם ישנה דעה בהלכה שעל פיה הכסף מגיע למוחזק, יכול המוחזק לומר “קים לי כדעה זו” (ידוע לי שהלכה היא כשיטה זו), וממילא לא יוכל המוציא לזכות בכסף. לכלל זה ישנם כמובן פרטים רבים, מתי ואיך אפשר לומר “קים לי”, אך היוצא מכך הוא שכאשר ניגשים לכתיבת חוזה, יש להתחשב לכתחילה בכל הדעות, על מנת שבעת הניסיון לבצע אותו לא יטען אחד הצדדים “קים לי”. דבר זה מצריך התחשבות בכל הדעות, כדי לצאת ידי כולם. לא תמיד זה אפשרי, ובהמשך נדון בפתרונות נוספים למצבים כאלו.
דרך נוספת להתמודד עם “קים לי” בכתיבת חוזה, היא התנאה מראש על דעות מסוימות שפוסקים כמותן. ניתן גם להתנות באופן כללי שהצדדים סוברים כדעות המקיימות את השטר ולא מבטלות אותו, אך סעיף כזה עדיין נתון לפרשנות, ולא מומלץ רק להסתמך עליו. בתי דין רבים מחייבים חתימה על הסכם בוררות המונע טענות קים לי, או קובע סטנדרטים הלכתיים מסויימים מוסכמים על הצדדים. אפשרות זו איננה מספיקה, שכן בשלב בו הצדדים מגיעים כבר לבית הדין, הם ניצים זה לזה, ואין סיבה שצד כלשהו יחתום על סעיף שלמעשה שומט את הקרקע המשפטית תחת רגליו. לכן, חשוב לערוך מראש את החוזה בצורה כזו שלא תסתמך על דעות שיש לגביהן מחלוקת (אפילו שהוכרעה, כפי שבואר לעיל), ובמקרים שזה לא אפשרי תתנה מראש כאיזה דעה הצדדים הולכים.
כמובן, גם פתרון זה אינו הרמטי, אך היופי בדיני “קים לי” הוא שבצורה כזו ניתן לגלות את התורה במילואה – כל הדעות באות לידי ביטוי בצורה זו. אמנם זה מערים קשיים על הוצאת הכסף במקרים מסויימים, אך בכל דין שבא לפני הדיין ישנה התלבטות: מי זכאי לכסף. כללי “קים לי” מאפשרים מסגרת מסויימת, שלמעשה מצריכה וודאות משפטית גבוהה, לפני שהדיין מחליט להוציא כסף מהמוחזק.
עיקרון ה”קים לי” עומד בניגוד גמור לשיטת ה”תקדים המחייב” שבא מ”המשפט המקובל”. במשפט האנגלי, לאחר שנפסק בבית משפט באינסטנציה גבוהה בצורה מסוימת, זה מחייב את כל הערכאות שמתחת לו. אמנם, התקדים המחייב אינו תמיד מחייב כל כך, וניתן לראות תמורות בהלכות פסוקות, כמו גם כרסום בהיקף הפסק. הכרסום נעשה בצורה המכונה “אוקימתא” בעולם הלמדני – הגבלת החיוב המשפטי על פי התקדים למקרים או נסיבות מסוימות. אמנם הצד שנפסק נגדו שלא על פי התקדים יוכל לערער, אך כשהתיק יובא בפני ערכאה מספיק גבוהה – השופט תמיד יוכל לפסוק בצורה שונה מהתקדים, ובכך ליצור תמורה בדין. היוצא מכך ששיטת ה”תקדים המחייב” איננה כל כך מבוצרת, ולעיתים דווקא שיטת ה”קים לי”, המחייבת להתחשב בכל דעה שיש יותר מפוסק אחד האומר אותה, מייצרת מסגרת משפטית ודאית יותר, בכך שלא ניתן להוציא ממון, אלא במקרה של ודאות משפטית גבוהה יחסית.

קניין שבטל מקצתו ודבר שאינו קצוב

קניין שבטל מקצתו מתייחס למקרה שנעשתה עסקה הכוללת פרטים רבים, ואחד הפרטים התבטל. ישנה מחלוקת בפוסקים כיצד להתייחס למצב כזה, ויש הפוסקים שכל העסקה מתבטלת. מחלוקת דומה יש לגבי דבר שאינו קצוב, דהיינו עסקה שסכומה יתברר בהמשך. בכל מקרה, ישנה גם מחלוקת האם ניתן לומר “קים לי” במחלוקות אלו. ישנם פתרונות הלכתיים למצבים אלו, ולכן צריך להתחשב בכך בעת כתיבת החוזה.

בעיות הלכתיות נוספות

קניין סודר הינו קניין שתופס כמעט בכל המקרים. עם זאת, ישנם דברים שההלכה אומרת לגביהם שקניין סודר אינו מועיל לגביהם. לכן, המנהג הוא לכתוב בשטרות שנעשה “קניין המועיל” – בצורה כזו פותרים למעשה בעיה זו כמעט במלואה (בפוסט אחר נדון ב”אודיתא” שעל בסיסה בעצם נכתב סעיף כזה).

ישנן בעיות הלכתיות נוספות, העלולות להיות בעסקאות שונות, כגון: ריבית, שבת, שמיטה ועוד. נדון בבעיות אלו בהמשך, ולעת עתה רק נסכם שיש לא מעט נושאים שצריך לתת עליהם את הדעת בבואנו לעשות עסקה, אם ברצוננו שהיא תהיה כהלכה. כשעושים עסקה כהלכה, אנו מרויחים הן מהצד האיסורי – דהיינו שנמנעים מאיסורים ממוניים ואחרים, והן מבחינה משפטית: ניתן יהיה לאכוף את ההסכמים בבית דין, שכן הם יתוכננו מראש על פי הנושאים שבית הדין מתחשב בהם.
בפוסטים הבאים, נפרט מעט עקרונות הלכתיים שכיחים נוספים שחוזים מבוססים עליהם, וביניהם: קניין דברים, אסמכתא, דיני התנאים, פרשנות השטר על פי ההלכה, חובת הראיה במקרים שונים והתחשבות בחוקים שונים, שיכולים להשפיע על הדין הסופי.
אנו ב”לשם – יעוץ משפטי הלכתי” עושים מאמצים רבים לסדר את העסקאות על פי ההלכה בשני מימדים אלו. פנה אלינו עוד היום, כדי להימנע מאיסורים, וכדי שהעסק שלך יצליח על פי ההלכה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *