הרשאה – הייצוג הקיים בהלכה

בפוסטים הקודמים טיפלנו בסוגיות הקשורות בייצוג לפני בית הדין (אל תהיו כעורכי הדיינים, וסידור הטענות לפני הדיינים). כעת ניגש לאפשרות שהובאה להלכה, בה התובע איננו מי שהמעשה התרחש על ידו.

אורכתא – הרשאה

הרשאה היא הדרך בה ההלכה מאפשרת לתובע למנות אדם שיעמוד במקומו בדין. לאורך הדורות השתנה היקף ההרשאה המקובלת. המקור לדין זה הוא הגמרא בבבא קמא עעא:

אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דאר יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי, אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. טעמא דכפריה, דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה – כתבינן. ואמרי נהרדעי: אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית ביה מששא. מט? משום דאל האיך: לאו בעל דברים דידי את. אמר אביי: ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע, מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה

אנו רואים מהגמרא, שהדרך למנות מורשה היא לזכות לו את נשוא התביעה. הגמרא מציינת מספר מגבלות הקשורות לכך: ניתן למנות מורשה רק אם הנתבע עוד לא כפר, ורק בפיקדון, וכן ברור שרק התובע יכול למנות מורשה. וכך מביא השו”ע בהלכות הרשאה, חושן משפט סי’ קכד, סעיף א:

מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חבירו ולא כפר לו. ואם היה פקדון של מעות, צריך להקנות לו אגב קרקע. וכן יכול להרשות לתבוע קרקע, אפילו כפר בו. וכן מלוה בשטר, אפילו כפר בה, שכשם שיכול להקנות השטר ושעבודו בכתיבה ומסירה, כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבהו. וצריך לכתוב לו: קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה. אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו. וכן אין כותבין הרשאה על מלוה שבעל פה.

תקנת הגאונים

כבר בתקופת הגאונים הרחיבו את היקף ההרשאה, וכך מביא השו”ע בהמשך הסעיף:

אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה, בין בשטר בין בעידי קנין, אף על פי שכפר בה בבית דין, כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת. אבל על מלוה על פה שכפר, לא תקנו שיכתבו הרשאה. (רמא: ומכל מקום לא גרע משליח שעשאו בעדים, שנתבאר בסימן קכב). ויש אומרים שעל הכל כותבין, לא שנא פקדון וגזל, לא שנא מלוה בשטר ובעל פה, ואף על גב דכפריה (רמא: וכן נוהגים).

הגאונים הרחיבו את ההרשאה למלוה, והשו”ע מביא שתי דעות לגבי הרשאה בכפירה, כאשר הרמ”א מציין שהמנהג הוא לכתוב גם במקרה זה. על אף האפשרות למנות מורשה במקרים לעיל, עדיין היחס לכך איננו חיובי תמיד, כמובא שם בסעיף טו:

ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח), זה הבא בהרשאה. בד”א, כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה. הגה: וי”א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, מתעבר על ריב לא לו, (משלי כו, יז); אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד.
י”א דאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו, דאין חבין לאדם שלא מדעתו, והרי כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח); ולכן אפילו אם נתרצה אחר כך בדבר, אינו כלום.

אם כן, ניתן לראות שעל אף ההיתר שיש למנות מורשה במצבים מסוימים, השו”ע איננו רואה בעין יפה מינוי כזה בכל מצב.

הרשאה לנתבע

המנהג כיום הוא שגם הנתבע יכול לעמוד בבית הדין עם מייצג. אמנם, ע”פ השו”ע אין אפשרות כזו. לעניין זה הוקדש סימן קכד:

הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו.
ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי ע”ה.

הטעם לכך שנתבע איננו יכול למנות מורשה הוא שהרי ראינו לעיל שההרשאה היא הקניית נשוא התביעה. לנתבע אין מה להקנות – שהרי לטענתו הוא איננו חייב בממון הנידון.

על אף הפסק המפורש בשו”ע, שנובע ישירות מדינא דגמרא, באחרונים אנו מוצאים אפשרות למנות מורשה לנתבע. הסמ”ע בסימן יז יד מדבר על האפשרות לדון עם מתורגמן:

ומה שבזמן הזה נוהגין לדון לועזים על ידי מורשה שלהם, הוא מפני שכל שבאו לדון לפני דיינים קבועין הו”ל כקיבלו עליהם לדון כן, ואין לנו אחר הקבלה כלום.

הסמ”ע מבאר שניתן להתנות בין הצדדים לדון עם מתורגמן, וכך הוא מסביר את המציאות שנוהגת בזמנו. על הבסיס הזה חידשו האחרונים את האפשרות לבעלי הדין להעמיד נציגים, ואפילו לנתבע. בעל התומים אמנם מסייג זאת, ואומר שבהכחשה בי”ד יזמין את הנתבע לשמוע אותו ישירות. גם ערוך השולחן מזכיר אפשרות של מינוי מורשה לנתבע, ואומר שאם בית הדין יזדקק לכך, הוא יזמין את הנתבע בעצמו.

כיום, המצב שונה מעט. הנציגים העומדים בבית הדין יחד עם הצדדים, אינם פועלים מכח הרשא בהכרח. כפי שראינו, ישנן בעיות בהפעלת דין זה במציאויות רבות. הרב לאו במאמר בתחומין מבאר בעקבות דברי הסמ”ע ושאר האחרונים, את המנהג בזמננו להעמיד טוען לנתבע. כמו כן, הובא הטעם להציל עשוק מיד עושקו, ולסייע לו בסידור הדברים. הרב שאר ישוב הכהן טען שמייצגים אלו הם בכלל שלוחי בית הדין, בכך שהם מקצרים את זמנו ומסייעים בהבאת עיקרי הדברים לפני הדיינים.

ראינו אם כן את השתלשלות ההרשאה ואת היקפה שהתפתח עם הזמן. בפוסט הבא, נסכם בקצרה את המסקנות העולות מסדרת הפוסטים האחרונים, ונציג את מסקנתנו לגבי ייעוץ הלכתי מקדים, לחוזים ובשאר עניינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *