ריבית בכלכלה מודרנית

על מנת להניע את עולם העסקים, צריך להיות בו אשראי. אדם הרוצה להקים עסק, או להרחיב אותו, נכנס להוצאות כבדות עוד בטרם יש לו הכנסות, ולצורך כך הוא צריך אשראי. היות ובהלוואה מעצם הגדרתה יש אובדן נזילות וסיכון כלשהו (המשתנה על פי מאפייני העסק), נותן האשראי צריך תמריץ או בטוחות, כדי להסכים לתת את ההלוואה. אחד מסוגי התמריצים האלו, הוא ריבית. במובן זה, ריבית משמשת מנוע הצמיחה של הכלכלה. לכן, חשוב להבין הן את המנגנונים הפועלים על ידי הריבית, והן את הצד המשפטי הלכתי ויישומו למעשה.
כאשר מתבוננים בפרספקטיבה של מאקרו כלכלה, יש לריבית משמעות קריטית נוספת. מאקרו כלכלה שונה במהותה ממיקרו כלכלה. בכלכלה משפחתית לדוגמא, הוצאה של האשה איננה משנה את הכנסת הבעל. לעומת זאת במאקרו כלכלה, הקטנת הוצאות המגזר הפרטי מקטינה את הכנסות המגזר העסקי, והמעגל חוזר למגזר הפרטי – דרך הקטנת המשכורות שהמגזר העסקי מסוגל לשלם לפרטים המרכיבים אותו.
דוגמא נוספת שממחישה זאת היא הקשר ההפוך שיש בין הריבית במשק לאינפלציה. כאשר הריבית גבוהה, משתלם יותר לחסוך מחד, אך מאידך יותר קשה להוציא, אם זה מעבר לתזרים הבסיסי. וכן להפך, כשהריבית נמוכה, לא משתלם לחסוך, ויותר קל לקחת הלוואה, וממילא הצריכה עולה. על פי חוקי ההיצע והביקוש, השלכות אלו ישפיעו באופן ישיר על מחירי המוצרים. קשר זה הינו אחד הכלים המוניטריים המאפשרים לקברניטי המשק לנתב את דרכו, ושוב הוא ממחיש את משמעותה של הריבית מבחינת כלל משקיים.
משמעות זו של הריבית מעלה בצורה חריפה את השאלה, מה הם הכלים שמותר להשתמש על מנת להשיג את התועלת המושגת בדרך כלל על ידי ריבית. חז”ל מסבירים את חומרת האיסור בירושלמי (בבא מציעא, ה ח) בדיוק בהקשר זה: “שכל המלוה בריבית כופר בעיקר”, ומעבר לכך “רבי שמעון בן אלעזר אומר יותר ממה שכופרין בעיקר, כופרין שעושין התורה פלסטרן ואת משה טיפש, ואומרין: אילו היה יודע משה שכך היינו מרויחין לא היה כותבו”. המפרשים מסבירים שהמרויחים שמדובר עליהם במימרה זו הינם הלווים. כלומר, ברור לגמרא שישנו רווח אפילו ללווה בעסקת ריבית, ובכל זאת אסרה התורה עסקה כזו. אם כן, כיצד ניתן להינצל מהאיסור?

המשמעות המוסרית של ריבית

המהר”ל בנתיב הצדקה (פרק ו’) מאריך לבאר שצדקה משמעותה חיים. הלוואה במובן זה, מבטאת את קיום המארג החברתי המאוחד, את הנתינה. ריבית לעומת זאת, הינה לקיחה וניצול של הזולת, ומבטאת העדר (בניגוד להלוואה ללא ריבית לעיל). בריבית ישנה חומרה מיוחדת, שכן היא נעשית בהסכמת שני הצדדים. המלוה עושה “טובה” כביכול ללווה, אך למעשה הוא מבטל בכך את המרקם של הנתינה והסולידריות.
ואכן, גם בקיצור שולחן ערוך (סימן ס”ה) מובאת הבעיה של “מורי היתירא” בריבית:

לפי שנפשו של אדם בטבעו חומד ומתאוה אל הממון, וקרוב יותר שיהא האדם נכשל באסור רבית מבשאר אסורין שבממון. כי בגזל ואונאה וכדומה, הרי משגיח על עצמו שלא יהא נגזל ושלא יתאנה, וגם זה שהוא רוצה לגזול או להונות את חברו, לפעמים הוא נמנע מחמת בושה או מחמת יראה. מה שאין כן ברבית, כי הלוה נותן לו ברצונו הטוב, והוא שמח, כי מצא מקום ללוות על כל פנים ברבית, וגם המלוה חושב בדעתו, כי הרי הוא עושה טובה גדולה עם הלוה שיוכל להרויח בממון זה כפלי כפלים יותר מן הרבית, ולכן נקל מאד שיהא אדם נתפתה חס ושלום מן היצר הרע להיות נכשל באסור זה. על כן החמירה תורתנו הקדושה מאד באסור זה, והרבה לאוין נאמרו בו, המלוה עובר בששה לאוין, ולא יקום בתחית המתים, שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחי, לא יחיה. הלוה עובר בשלשה לאוין, הסופר, והעדים והערב עוברים כל אחד בלאו אחד. וכן הסרסור שהיה ביניהם או שסיע לאחד מהם, כגון שהורה מקום להלוה ללוות או שהורה מקום להמלוה להלוות, גם כן עובר בלאו אחד.

ר’ שמעון שקאפ (שערי יושר ה’, כ”ה) מציין כי מבחינה משפטית טהורה אולי לא הייתה צריכה להיות בעיה בריבית, והבעיה היא רק כשמבינים את המשמעות הנושכת שלה:

הענין הוא, שהתורה ירדה לדעת בני אדם – שהשתעבדות לקבל על עצמו ריבית קצוצה, אף שהלווה עושה ברצון, הוא רצון טועים, וכנעשה שלא מדעת. שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו על ידי נשך ותרבית. ומטעם זה קראה תורה ענין זה כנשיכת נחש, שלפי שעה הוא כאב קל ואחריתו סכנת מות. ומטעם זה אסרה תורה ענין זה, שאף על פי שעל פי תורת המשפטים אין כאן גזל, שמדעתו הוא עושה, אבל בפנימיות הענין יהיה בזה תמצית גזל.

אדם המלוה או לווה בריבית, נגוע בתמצית גזל. כלומר, הוא איננו מבין את המשמעות הפנימית של הגזל. כפי שראינו במהר”ל, משמעות זו קשורה למרקם החברתי, לנתינה. בלקיחת ריבית, יש פירוק של המרקם הזה, בדיוק כמו אדם הגוזל, שאיננו פועל על פי כללי הקניין החברתיים הבסיסיים.

לכאורה, אנו עומדים כאן מול בעיה: מצד אחד אנו רואים את החשיבות באשראי, וניתן לראות זאת גם במצוה להלוות, אך מאידך גיסא התורה חוסמת לנו את האפשרות להשתמש בכלי הריבית למימוש האשראי. במהלך הדורות היו ערים לבעיה מובנית זו, ונתנו פתרונות שונים לעניין. “היתר עסקא” מבוסס על חלוקת הסיכון בין המלווה למלווה, ובכך למנוע את בעית הריבית. כשבעל הממון מעורב גם הוא בסיכון, ראשית הוא יבדוק היטב את העסקה, ויוודא שיש בה פוטנציאל רווח אמיתי. שנית, הוא ידריך וילווה, ולא רק יַלווה. אך בעיקר – הלווה כבר לא יהיה לבד, תהיה שותפות מסוימת, וממילא הריבית איננה נושכת, אלא יהיו כאן תשלומים כמקובל בין שותפים. בפוסטים הבאים נציג בקצרה את דיני ריבית היסודיים, ואת היתר העסקא. כמו כן, נדון במקרים נפוצים בהם מצויה בעיית ריבית, במשמעויות המשפטיות של היתר העסקא, ובפרטים נוספים אליהם צריך לשים לב מבחינת ריבית, גם כשיש היתר עסקא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *