פרשנות חוזים בהלכה

ישנם כללים רבים כיצד לפרש את השטר הבא לפני בית הדין. להלן נדון במספר עקרונות בסיסיים, וביניהם “תפוס לשון אחרון”, “דברים שבלב” ו”מקח טעות”. במקרים של סתירה בין שני היגדים בשטר, ההלכה קובעת בדרך כלל: “תפוס לשון אחרון”. עיקרון זה אומר שיש להתחשב בהיגד המאוחר, שכן הוא מבטל את ההיגד הראשון הסותר אותו (ההנחה היא שחזרו בהם). עם זאת, ישנם מקרים בהם שני ההיגדים יבטלו זה את זה, ולא תהיה חלות לאף אחד מהם. נושא זה סבוך עבור רשימה קצרה, ולכן ישנה חשיבות גדולה להתייעץ עם אדם הבקי בנושא, על מנת שהשטר יהיה בהיר ונקי מסתירות, עד כמה שהדבר אפשרי.

דברים שבלב

לעיתים, ישנם ניסוחים בשטר המורים על דברים מסויימים, אך אחד הצדדים (או שניהם…) טוענים שכוונתם בסעיף הייתה שונה, או שהם התכוונו שהסעיף יחול רק במקרים מסויימים וכד’. כוונות כאלו מכונות בהלכה “דברים שבלב”. ההלכה קובעת שבאופן בסיסי “דברים שבלב אינם דברים”, ולכן הדיין אינו יכול להתחשב בכוונות נסתרות. אמנם, “דברים שבלבו ובלב כל אדם” נחשבים כדברים, אף שאינם מפורשים, ואף שנכתב בשטר בדיוק להפך.
ציינו זאת כבר מספר פעמים, שכאשר באים לכתוב שטר, אין לסמוך על כך שהדיין יכוין בדיוק לשיטה ההלכתית עליה האדם חושב, וגם לא כדאי לסמוך שהדיין יבין את כוונותיו הנסתרות של האדם, וגם יכריע שהן כוונות של כל אדם. יש לנסח בצורה בהירה ומדויקת את רצונות האדם וכוונותיו בחוזה, על מנת שלא תהיינה הפתעות. לעיתים מוסיפים בהקדמה לחוזים מספר משפטי “הואיל ו…”, המפרטים את הדברים שהביאו את הצדדים לעשות את העסקה. משפטים אלו עשויים לשפוך אור רב בהקשר זה, שכן הם מבארים את כוונות הצדדים, ומאפשרים לדיינים להעריך האם כוונות מסוימות היו “בלב כל אדם” בהקשר הנתון.
ההלכה בעניין “דברים שבלב” עומדת בניגוד למה שמכונה במשפט הישראלי “הלכת אפרופים”. באותו משפט מפורסם, קבע השופט העליון אהרן ברק שחברת אפרופים מחוייבת בדבר שהחוזה אמר לגביו בפירוש אחרת, וזאת מפני שהוא העריך שזו הייתה כוונת חותם החוזה בעת ביצוע העסקה. פסיקה זו, שהפכה לתקדים מחייב למעשה, רוקנה את החוזה מתוכנו, והוא הפך להיות רק מכשיר נוסף, בין שאר הכלים הנתונים לשופט, כדי להעריך את כוונות הצדדים של עסקה כלשהי. כפי שראינו, ההלכה קובעת שניתן להתחשב ברצונות לא מפורשים של בעלי הדין, רק כאשר רצונות אלו ברורים לכל אדם בהקשר הנתון, ולא מספיק שכך חשב אחד הצדדים בלבד.

מקח טעות

הדרך היחידה בהלכה בה ניתן לבטל חוזה, היא אם היה מקח טעות. מקח טעות הוא מקרה בו אדם חשב שהוא מקבל דבר מסוים, בעוד למעשה הדבר שהוא קיבל הינו דבר אחר לחלוטין. לעניין זה, לא כל כך חשוב האם היה זה בזדון או בשוגג מבחינת הצד השני, בסופו של דבר העסקה סוכמה לגבי חפץ כלשהו, ומה שהועבר הינו דבר אחר לחלוטין – שלא לגביו סוכמה העסקה. במצב זה מחזירים את הכל: החפץ חוזר לבעליו הראשונים, והכסף מושב למשלם.
גם בנושא זה ישנו הבדל עמוק בין ההלכה לחוק הישראלי. בחוק הישראלי ישנה התחשבות רבה במה שמכונה “תום לב”. ההבדל יבוא לידי ביטוי לדוגמא בעסקה, שלא היה בה מקח טעות, והצדדים ידעו בצורה ברורה על מה היא נסובה, אך דבר זה עצמו איננו דבר טוב למקבל, והנותן יודע זאת ובזדון לא מגלה זאת למקבל. ההלכה במקרה זה היא “סבר וקיבל” – האדם היה יכול לברר, הוא ידע את כל הנתונים, והוא בחר לעשות את העסקה בכל זאת, ולכן היא לא תבוטל. לעומת זאת, על פי החוק, אם לא היה תום לב כפי שתואר, ניתן במקרים מסויימים לבטל את העסקה, או שיהיו סעדים אחרים שבית המשפט יתן למקבל בעסקה כזו.

ההלכה והחוק בפרשנות חוזים

בפוסט זה דנו במספר עקרונות המפרשים עסקאות וחוזים, וביניהם: “תפוס לשון אחרון”, “דברים שבלב”, “מקח טעות” ועוד. עקרונות אלו הם בליבה של השיטה המשפטית, ולכן אין פלא שישנם הבדלים רבים בין ההלכה לחוק בנושאים אלו. מסיבה זו, שדברים אלו הם בליבת השיטה המשפטית, בנושאים אלו גם לא יחול בדרך כלל העיקרון של “דינא דמלכותא דינא”. אנו ב”לשם” ממליצים להתייעץ עם מומחה בעניינים אלו, בטרם חתימת החוזה, כדי לתת שקט נפשי לעסקים הנצרכים לחוזים, שכן הם ידעו שהחוזים נעשו על פי ההלכה, ואם בשעת הצורך הם יובאו בפני הדיינים, לא תהיה שאלה כיצד לפרשם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *