סידור הטענות עבור הנידון בדין תורה

בפוסט הקודם עסקנו בבעיה שיש בכך שבית הדין איננו נפגש ישירות עם הצדדים בדין. בפוסט זה, נמשיך בסקירה בסיסית על הסוגיות בש”ס העוסקות במצבים בהם סידור הטענות אינו מתבצע ע”י בעל הדין.

פתח פיך לאילם

במספר מקומות בש”ס מובאת הטענה “פתח פיך לאלם”, שעל פיה הדיין צריך “לדובב” מעט את בעל הדין. לדוגמה: לאחר השמיטה, הדיין יכול לשאול את התובע “שמא היה לך פרוזבול ואבד”.

ישנן רמות שונות ב”פתיחת הפה” הזו:

  1. מעשה משפטי שצריך לעשות – במצב זה ישנה בעיה של “אל תהיו כעורכי הדיינים”, כפי שראינו.
  2. טענה כלשהי שצריך לטעון ואינו יודע אותה – טור ע”פ הבנת הב”י מתיר במקרה כזה.
  3. ישנם פוסקים המתירים רק אם צריך לסדר את הטענות – וכך כותב הרמב”ם, סנהדרין כ”א י”א:

ראה הדיין זכות לאחד מהן, ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת, ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין.

שליחת טענות לבית הדין – אנטלר

הראשונים נחלקים אם הנידונים יכולים לשלוח את הטענות לבית הדין.

תוס’ מוכיח מכך שצריך פסוק מיוחד לפסול עדות אשה, ולא מספיק הפסוק “כל כבודה בת מלך פנימה”, שאפשר לשלוח את הטענות. כי אם היינו לומדים מ”כל כבודה” האשה היתה יכולה לשלוח עדותה, ובכך היינו מקיימים את הפסוק. לכן הגמרא הביאה פסוק נוסף, כדי ללמדנו שעל אף שניתן לשלוח את העדות, אישה אינה יכולה להעיד.

גם הערוך ור”ח מסכימים שניתן לשלוח טענות לבית הדין, והם לומדים זאת מהסוגיא המציעה לכהן גדול למנות “אנטלר” במקום להופיע בעצמו בפני בית הדין.

מאידך, רס”ג, רי”ף ורמב”ן פוסקים שלא ניתן לשלוח טענות לבית הדין “שלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמן טענות של שקר”. ניתן להעלות מספר אפשרויות מהו חשש השקר:

  1. האנטלר לא ידייק בדברי שולחו.
  2. האנטלר ישקר במזיד.
  3. השולח ישקר, והאנטלר לא יכיר בכך (וממילא גם לא דייני בית הדין).

הרי”ף מציע כפיתרון לשלוח שליח בי”ד לאישה, לשמוע את טענותיה. ובאופן דומה כתב הרמב”ן לגבי תלמיד חכם. משמע מכך שזהו איסור דרבנן, ובמקרים מסוימים הקלו.

הריטב”א מביא טעמים לאיסור ולהיתר שליחת טענות ע”י אנטלר. הטעמים לאסור הם חשש שהאנטלר עצמו ישנה, או שהנתבע יעיז פניו בפני האנטלר, ומאידך, ניתן לומר שאין אדם חוטא ולא לו, וכן שכיון ששלוחו של אדם כמותו, הנתבע לא יעיז פניו גם בפני האנטלר.

מתורגמן

סוגיה נוספת בה דנו הראשונים בשאלת העמדת אדם אמצעי בין בית הדין לצדדים, היא בעניין מתורגמן. הגמרא במסכת מכות ו’ ע”ב אומרת: “על פי שניים עדים – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן”. כבר בגמרא עולה החילוק בין שמיעת הדיין את העדים לדיבור שלו איתם, ששמיעת הדיין והבנתו את העד אינה יכולה להיעשות ע”י מתורגמן, אך הוא יכול להשתמש במתורגמן כדי לשוחח עם העדים, אם אינו יודע לדבר בשפה הזרה.

נחלקו הראשונים לגבי היקף הדין. לפי רש”י והמאירי, דין זה נאמר רק בעדים. הטעמים לכך הם או מצד “עד מפי עד” (רש”י), או מצד “עדות שאי אתה יכול להזימה”, שהרי כשיוזמו יכחישו את המתורגמן ויאמרו שלא אמרו כפי שתרגם (רדב”ז). אמנם הרמב”ם, ובעקבותיו השו”ע פסקו שישנו איסור שמיעה ממתורגמן גם בבעלי הדין. הברכ”י הביא לכך מספר טעמים: ניתן יותר לכוין לאמת כששומעים את בעל הדין, וכן יש חשש שהמתורגמן לא יבין כראוי את בעל הדין. הסמ”ע חידש שכשבעל הדין טען את טענותיו ניתן להעמיד לאחר מכן מתורגמן שיסדר את הטענות, וכל הבעיה היא בשמיעה הראשונית.

נושא זה מעלה את השאלה האם מתורגמן ואנטלר הינם דומים. כך טען הר”ן, אך הריטב”א כתב: “אנטלר או מורשה לא חשיב מפי המתורגמן דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם”, ולפי זה ניתן יהיה להקל הרבה יותר.

לסיכום, סקרנו בקצרה בפוסט זה אפשרויות שונות לסידור הטענות ע”י הדיינים (“פתח פיך לאילם”) או מייצגים (אנטלר ומתורגמן), תוך הבאת חילוקי הדינים הבסיסיים בנושא. בפוסט הבא ניגש לברר את דין ההרשאה – האפשרות ההלכתית לייצוג בפני בית הדין. בסוף הפוסט הבא גם ננסה לברר את שאלות היסוד מהן התחלנו את הבירור, האם צריך וניתן להיות מיוצגים בפני בית דין הפוסק על פי דין תורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *