המשפט ההלכתי במדינת ישראל

בקום המדינה, קיוו רבים וביניהם הרב הרצוג, שהמדינה תאמץ את המשפט העברי, לפחות בדיני הממונות. תקוה זו נכזבה, ונוצר מצב שעל אף שההלכה היא המחייבת, ישנה מערכת חוקים נוספת במדינה. מערכת חוקים זו מעלה את השאלה מה יחס ההלכה לחוק, האם יש לו תוקף וכיצד הוא מיושם. כמו כן, ההלכה באופן בסיסי איננה מחייבת את הצדדים מבחינת החוק, ועלינו לברר כיצד ניתן לאכוף את ההלכה על כל פנים. ברשימות הבאות נתחיל לברר סוגיה זו.

תוקף חוקי המדינה

בתחומין (כ"ט) מבואר תוקף חוקי המדינה בשם הרבנים הבאים: הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב אליעזר שנקולבסקי, הרב אברהם גיסר, הרב יוסף כרמל, הרב ד"ר רצון ערוסי. על פי דבריהם ישנם שני מקורות עיקריים לתוקף החוקים, כלומר לכך שגם בדין תורה ידונו על פי חוקים אלו (ע"פ המגבלות להלן):

  1. דינא דמלכותא דינא – ישנן מחלוקות רבות במקור דין זה ובעקבות כך בהיקפו, אך ככלל ניתן לומר שכלל זה קובע שהחוקים שהמלכות קובעת מחייבים גם על פי ההלכה. במאמר שהובא לעיל הביאו שני עקרונות על פיהם נדע באילו חוקים יש ליישם כלל זה: ראשית, אילו באה לפנינו הבעיה היינו גם כן מתקנים כך, ושנית, כאשר קיים בסיס תורני או סברה לתקן כך (כגון: חיוב בידי שמיים, תקנה קדומה מקבילה, לפנים משורת הדין ועוד) – במקרים אלו נאמר את הכלל "דינא דמלכותא דינא". ישנם פרטים הלכתיים רבים נוספים בבירור היקף ותוקף דין זה, כגון “דינא דמלכותא ולא דינא דמלכא” – כלומר שזהו דין לטובת המלכות, ולא לטובת המלך עצמו, כמו כן, צריך גם שהחוק יהיה שוויוני ועוד – פרטים אלו נובעים בין השאר מהשיטות השונות בהסבר הדין, ולא נפרטם כעת.
  2. מנהג – ההלכה מתחשבת במנהגים הקיימים בעולם המסחר. חוק ידוע, גם אם הוא לא מקבל תוקף מ"דינא דמלכותא דינא", עשוי לקבל תוקף כמנהג מקובל. באופן כללי, ניתן לומר שהתקשרויות בין אנשים או גופים נעשות ע"פ מנהג המדינה. הכלל העיקרי שיש לבחון בנושא מנהגים, זה שהמנהג איננו "מנהג גרוע" לו אין תוקף להלכה.

בנוסף לשני מקורות אלו, נידונים גם מקורות נוספים במקומות אחרים. בין השאר נידונו בפוסקים האפשרויות שיש למדינה סמכות מכח משפט המלך או תקנות הקהל. אחת הבעיות שנידונו בהקשר לכך היא שכדי לתקן תקנות, צריכים טובי העיר לקבל הסכמה מאדם חשוב, ולא ברור כיצד למלא דרישה זו בחוקי המדינה.

חוקי הכנסת עוברים ביקורות משפטיות שונות, הן של היועצים המשפטיים השונים בכנסת, והן על ידי בית המשפט. מטרת הביקורות היא לוודא שהחוק, מבחינת תוכנו וצורתו, יכולים להתקבל לספר החוקים של מדינת ישראל. הביקורת בודקת שהניסוח בהיר ובשפה משפטית מקובלת, כמו גם שהחוק איננו סותר חוקים אחרים, ובמידה ויש התנגשויות בינו לחוקים אחרים – יש לפרש כיצד לטפל בכך. ביקורת משפטית כזו צריכה להיעשות גם ע"י ההלכה – יש לבחון כל חוק לגופו, האם הוא תואם להלכה ואינו סותר הלכות אחרות. אמנם ניתן גם לתקן תקנה שמשנה את ההלכה הבסיסית (לדוגמה: לתקן שמשך השכירות אם לא הותנה אחרת בין הצדדים הוא שנה ולא חודש כמובא בהלכה). במקרה כזה, יש לציין במפורש שאנו משנים מההלכה הבסיסית. כלומר, החוקים צריכים להיות מנוסחים בצורה המרחיבה את השו"ע והפוסקים, ולא בצורה מנותקת מהם.

סייגים לתוקף החוקים

הבית יוסף מביא תשובה של הרשב"א, שמסייגת את תוקף דינא דמלכותא. הרשב"א לא מאפשר שכל הדינים יהיו על פי המלכות:

ואומר אני, שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דלכותא טועה וגזלן הוא, ואפילו גזלה ישיב – רשע מקרי כדאיתא בפרק הכונס (ב"ק ס:), ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי, ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים חלילה?! לא תהא כזאת בישראל חס ושלום, שמא תחגור התורה שק עליהם.

החזון אי"ש (סנהדרין ט"ו, ד) הרחיק עוד יותר, וקבע שאין כלל אפשרות לציבור לחוקק חוקים, אלא אם אין דיין שיודע לדון, ניתן רק למנות מישהו שידון על פי המוסר:

ואף על גב דליכא ביניהם דיין שידין על פי משפטי התורה ומוכרחים להימנות בעל שכל מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר 'אשר תשים לפניהם' ולא לפני הדיוטות…

ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים, ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש, ואם יכופו על זה משפטם גזלנותא ומרימים יד בתורת משה.

אמנם, הפוסקים לעיל, שקיבלו חוקים מסויימים מדינא דמלכותא, אינם מקבלים כנראה את שיטת החזון אי"ש בכללותה, אך דומה שעמדתו העקרונית היא משמעותית על כל פנים.

לסיכום, אנו רואים שישנם פוסקים רבים הנותנים תוקף לחוקי המדינה. בפוסטים הבאים נברר כיצד יש להחיל מחויבות לדון בדין תורה במדינת ישראל, ומה האפשרויות העומדות בפני מי שהצד שכנגדו איננו מוכן לבוא לדון בפני בית דין (“כתב סירוב"). בהמשך, נברר גם את המשמעות המובאת במקורות השונים לכך שהתורה קובעת את המשפט, שתאיר את העניינים הנידונים כאן באור חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *